פסק-דין בתיק ת"א 21064-11-09

1.       עניינה של התביעה בתיק זה הן זכויות הבעלות לגבי חלקה 13 בגוש 18645 מאדמות הכפר מעיליא (להלן: "החלקה" או "המקרקעין"). בגדר תביעתם עתרו התובעים ליתן פסק דין המצהיר כי הם זכאים להירשם כבעלים של המקרקעין יחד עם הנתבעת 1 בהתאם לפסק הדין שניתן ביום 4.10.1984 בתיק 796/מעיליא על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה. לחילופין עתרו התובעים לפסק דין המצהיר כי הם זכאים לקבל קרקע חלופית בעלת ערך זהה למקרקעין נשוא הדיון.

          מהות המחלוקת ותמצית טענות הצדדים

2.       התובעים 1.1, 1.2 ו- 1.3 הם בניו ויורשיו, על-פי צוואה, של המנוח מוריס עקרמה שופאני ז"ל (להלן: "מוריס"), ואילו התובעים 2.1 ו- 2.2 הם בניו ויורשיו, עפ"י צוואה, של אחיו של מוריס, הוא המנוח דאהר עקרמה שופאני ז"ל (להלן: "דאהר").

3.       תביעתם של התובעים מבוססת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 4.10.1984 אשר ניתן במסגרת תיק 796/מעיליא. התיק הנ"ל הועבר לבית המשפט על ידי פקיד ההסדר בעקבות סכסוך שנתגלע בין המדינה לבין עקרמה אנדראוס מיכאל שופאני ז"ל, מורישם של מוריס ודאהר, לגבי הבעלות על המקרקעין. בגדר פסק הדין האמור נקבע כי חלקה זמנית 40 (שהפכה לחלק מחלקה סופית 13) תחולק לארבעה קטעים וכי הקטע המסומן 40/4 יירשם בחלקים שווים על שמם של המנוחים מוריס ודאהר, ואילו שלושת החלקים האחרים 40/1, 40/2 ו- 40/3 יירשמו על שם מדינת ישראל.

4.       לפסק הדין מיום 4.10.1984 קדם פסק דין שניתן באותו תיק עוד ביום 9.11.1971, ובו נקבע כי החלקה 40 תירשם בשלמות על שם המדינה. בהתאם לפסק דין זה נרשמה החלקה הסופית 13 בשטח 172,787 מ"ר ביום 8.6.1979 על שם מדינת ישראל. יוער כי חלקה סופית 13 מורכבת ממספר חלקות זמניות, וביניהן, חלקה זמנית 40. (ראו - מוצג נ/2 - תעודת עובד ציבור מטעם לוי נזאר, עוזר לפקיד הסדר המקרקעין במחוז חיפה).           

פסק הדין המוקדם שניתן בתיק הסדר 796/מעיליא בשנת 1971 במעמד צד אחד, בוטל ככל הנראה, והמדינה הגיעה להסכמה עם עקרמה  אנדראוס מיכאל שופאני, לגבי חלוקת הקרקע. על סמך אותה הסכמה ניתן פסק הדין מ-1984, שכאמור חילק את החלקה 13 בין מדינת ישראל לבין המנוחים מוריס ודאהר, כמפורט בסעיף 3 דלעיל.

5.       במקביל התגלע סכסוך בין מוכתר הכפר מעיליא ו-120 ראשי המשפחות בכפר לבין המדינה בנוגע לבעלות על קרקעות שונות מאדמות הכפר מעיליא. ביום 1.9.1982 הושג הסכם פשרה בתיק הנ"ל בין המדינה לבין המועצה המקומית מעיליא (להלן: "המועצה המקומית"), שבאה בנעליהם של מוכתר הכפר וראשי המשפחות בכפר. בהתאם להסכם הפשרה ויתרה המדינה על חלקות קרקע שונות, וביניהן חלקה 13 בגוש 18645, לטובת המועצה המקומית.

 
הסכם הפשרה אושר על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה בפסק דין שניתן במסגרת תיק המרצה 2/92 ביום 1.11.1992. על-פי צו תיקון מס' 224/94 מיום 17.11.1994 תוקנה הבעלות לגבי החלקה 13 בגוש 18645 בהתאם להסכם הפשרה והחלקה נרשמה בשלמותה על שם המועצה המקומית.

6.       לטענת התובעים, ההסכם משנת 1982 לא היה סוף פסוק ותעיד על כך העובדה שההסכם קיבל תוקף של פסק דין רק בשנת 1992, בחלוף עשר שנים ממועד כריתתו. התובעים הפנו בהקשר זה להסברו של מנהל מחלקת ההנדסה במועצה המקומית מר סאמר ג'ובראן, לפיו "היו צריכים לעשות עוד תיקונים בדרך, והיה עוד שטח שהיו אמורים לסכם אותו" (ש' 23-27 בעמ' 18 לפרוטוקול). מכאן ניתן ללמוד, לשיטת התובעים, כי ההסכם טרם התגבש לכדי הסכם סופי. כך או כך, נטען כי פסק דין מאוחר גובר על הסכם מוקדם.     

נוסף על כך טענו התובעים כי בשים לב לאמור בסעיפים 10 ו- 13 להסכם משנת 1982, שאושר בשנת 1992 ואשר התייחס מפורשות לתביעותיהם של אנשים פרטיים, היה על המועצה המקומית לדעת אודות פסק הדין משנת 1984. הדרך בה נהגה המועצה, תוך התעלמות מפסק הדין הנ"ל  הנה בבחינת עצימת עיניים המעידה על חוסר תום לב. לשיטת התובעים אין תחולה בעניינינו לסעיף 10 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") וזאת הן משום שנכון למועד חתימת ההסכם בשנת 1982 טרם הושלמו הליכי ההסדר לגבי המקרקעין, הן מאחר שלא הוכח שנתקבלה תמורה עבור הקרקע והן נוכח העדר תום ליבה של המועצה המקומית באשר עצמה עיניה ביחס לזכויות התובעים במקרקעין אשר עוגנו בפסק הדין משנת 1984 .

7.       הנתבעים 1-3 (יקראו להלן: "המדינה") טענו כי בעת מתן פסק הדין מיום 1.11.1992 לא ידעה המדינה אודות קיומו של פסק הדין מ- 1984 שניתן במסגרת תיק 796/מעיליא, שכן נכון לאותו מועד טרם התקבל פסק הדין בלשכת פקיד ההסדר. עוד הוסיפה המדינה כי כיום, בחלוף כ- 25 שנה מאז ניתן פסק הדין משנת 1984, לא ניתן לדעת בוודאות מה הסיבה שהובילה לטעות ברישום. כך או כך, לא שללה המדינה את האפשרות כי לא נודע לה אודות פסק הדין משנת 1984 בשל טעות.    

לטענת המדינה, רק ביום 18.3.2004 התקבל לראשונה בלשכת הסדר המקרקעין פסק הדין מיום 4.10.1984. אלא שגם אז לא ניתן היה לעמוד על טיבו, מחמת כך שהמסמכים הנלווים לו לא צורפו.

 
המדינה טענה עוד כי העובדה שהתובעים לא פעלו משך כ-25 שנים למימוש הזכויות הנטענות על ידם, מבלי שניתן לכך כל הסבר המניח את הדעת, מובילה למסקנה כי יש לסלק את תביעתם מפאת השיהוי הרב בהגשתה.